11/10/2024
לא יודע למי לתת קרדיט על הטקסט המדהים והמרגש הזה:
זהו ערב יום הכיפורים תשפ"ה.
ובשמי מרום עומד להתחיל המשפט. שקט מתוח בשמיים ובארץ.
הרשות ניתנת ראשונה לקטגור, הוא עולה לדוכן ומעמיס אל המאזניים את עבירות עם ישראל בשנה האחרונה.
עבירה ועוד עבירה, עורם עליהם חטאים קטנים וגדולים.
כשהוא מסיים הוא נעמד בצד.
הכף נוטה שמאלה, תחושת מבוכה מורגשת מסביב.
אבל אז שוב ניתנת הרשות. והפעם לשבעת הרועים
שעומדים בשורה זוהרת ושותקת.
ראשון פוסע אברהם אבינו, הוא אוחז בידו את כל החסדים של עם ישראל מהשנה האחרונה. מאנשי רפואה וביטחון, מפסיכולוגים ועובדים סוציאלים, ממורים ומדריכי נוער, מהנוער שעמל לפרק סוכות, עד הנשים שבישלו לחיילים, מהנהגים שהסיעו מילואימניקים, והמתנדבים הרבים.
אחריו ניגש בנו יצחק, העולה התמימה. ומניח את מסירות הנפש, את המוכנות להיעקד, את הריצה לאש תחת כדורים שורקים, את התכיפות להציל את האחר על חשבון המציל. מניח אלפי נשמות גיבורות וגאות שזכותן עומדת לעד.
ומגיע יעקב אבינו, שלחם במלאך. והוא שם על כף המאזניים את זכויות הפצועים, מניח קביים, מניח פרוטזות, מניח דמעות כאב צורב, מניח נכות לכל החיים. מניח כפופים זקופים כל כך.
ואחריו מתקרב יוסף, מניח את הצועקים מבור.
את אלו שקולם מהדהד בעולם. נשים וגברים וטף.
כלואים במנהרות אפלות ומוסתרים מעין בדירות טחובות . קרובים כך כך ורחוקים כל כך. רעבים, עייפים ומתפללים לישועה.
ועוד ניגש משה רוענו. מניח על כף המאזניים, למרות שכבר ברור שאין צורך, לימוד תורה מכל שעות היממה, מניח מצוות , זכויות רבות.
מניח את התפילות והדמעות. הפרשת חלה, קריאת תהילים, לימוד גמרא, מטבעות הצדקה.
וצועד קדימה אהרון הכהן. ומניח אהבת ישראל.
קהל אחד גדול וקדוש. מאוחד ומפוייס, שלבבותיו הולמים בקצב אחיד.
הוא שם את הלחימה כתף אל כתף של כל עם ישראל. יחד כאיש אחד בלב אחד. כל העדות וכל המגזרים. מניח אותם כמו את אבני החושן, צפופים וצמודים.
והמאזניים עומדות להישבר.
שקט מתוח באולם.
והנה מתקדם רועה אחרון- דוד מלך ישראל.
מתקרב ובידיו אוחז רוח מלכות, דור אצילי שקם כלביא ומתנשא כארי.
שמזנק בכל ישותו- לקום ולהגן על אחיו, להצילם מידי צר, שזועק את זעקת כל הדורות: עם ישראל חי!
דור שמזכיר לנו את מה שכמעט ונשכח. כמה יפה העם הזה, כמה עז.
עוטר ישראל בתפארה.
בכתר מלכות.
דור שכוסף למלכות דוד, לבניין בית המקדש.
שנלחם ומנצח בשם השם.
והם נעמדים שוב בשורה.
עיניהם בורקות אש וכל ישותם נוראה.
המשפט ברור. אין צורך להוסיף עוד מילה.
ואז נשמעות פסיעות מבחוץ
קול הולך וגובר.
הדלתות נפתחות לרווחה
וארבע אמהות האומה נכנסות פנימה.
שרה רבקה רחל ולאה
מתקדמות כאשה אחת אל המאזניים, ומניחות תפילת נשים זכה, ודאגה בלתי פוסקת ללוחמים.
מניחות פרקי תהילים ליד מיטות בית החולים.
מניחות נשים עם כתפיים שהתרחבו מהמשא הכבד.
מלילות וימים של תפקוד לבד, של אחריות גדולה.
מניחות כאב של אלמנות, דמעות חמות של געגוע ושל בדידות.
הן נעמדות ליד האבות.
אציליות ומוארות.
באולם הס.
כי הוא נורא ואיום.
ובת קול יוצאת ואומרת:
*אשרי העם שככה לו אשרי העם שהשם אלוקיו*
*ונסלח לכל עדת בני ישראל*
