23/04/2024
קונפליקט סוריאליסטי
בואו אספר לכם באיזה מצב אנחנו נמצאים. כולנו. כל המדינה. כל אחד ואחת מאיתנו מרגיש את זה וחווה את ההרגשה הבלתי נסבלת בנעימותה לפחות פעם או פעמיים בחצי השנה האחרונה.
יום שלישי. חג פסח. מרגיש כמו עוד שבת שבאה מהר מידי אחרי יום עבודה אחד וערב חג שבו, אני בטוחה מעל לכל ספק, כל בית בישראל התפלל להשבתם של החטופים שלנו, בירך את החיילים הגיבורים והאמיצים שעדין נלחמים למען חירותנו זו הפעם המי יודע כמה. יושבת בים על החול בחוף באשקלון, נהנית מהשמש ומרעש הגלים, ילדים צוחקים משתכשכים במים הקרים, מטיילת עם מבטי על זוג, גבר ואישה משחקים מטקות יותר משעה ולא מתעייפים, שלושה גברברים צעירים שמנסים בכל הכח כבר פעם חמישית להעמיד את הצילייה שלהם, עד ייאוש, צוחקים אחד על השני שאף לא אחד מהם מצליח ליישר את העמודים כך שהצילייה תתייצב כבר ותתן להם קצת מנוס מהשמש, שני רחפנים באופק ועוד שני אנשים הולכים בעומק הים על סאפ.
פתאום... הדי פיצוצים מקפיצים.
זה מיד מנער אותי. אני נזכרת שאנחנו עדין במלחמה, נזכרת שעדין חיילים נלחמים. לא רחוק מכל מה שקורה פה לידי. בים. כל ההנאה הזאת ברגע מתמוססת. אני מיד מסתכלת על אחותי ושתינו מבינות שהמצב הזה פשוט הזוי.
במרחק של לא יותר מ-10 ק"מ דרומית מאיתנו מתחוללת מלחמה. חיילים שלנו שם. מטוסים שלנו חגים בשמיים ומפוצצים כל משגר שיוצאת ממנו רקטה לכיוון ישראל. ואנחנו בים.
אני אומרת לאחותי שזה מצב לא הגיוני, הלב נשבר לרסיסים כששתינו יודעות שאנחנו כאן, נהנות לנו בשמש בים, ושם נלחמים חיילים, נמצאים החטופים.
היא אומרת - זה בדיוק מה שהם רוצים שנעשה (מנסה להרגיע), שנמשיך לחיות, שנמשיך להנות.
הדי הפיצוצים לא מפסיקים וכל הד נשמע חזק יותר מקודמו.
אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה. מאותו רגע איבדתי את ההנאה. בכל אותם רגעים שבהם נשמעו הדי הפיצוצים מכיוון עזה, הקונפליקט הפנימי אצלי נעשה חזק יותר, מטושטש יותר, לא מתקבל על הדעת, בלתי נסבל.
הקונפליקט הסוריאליסטי הזה קורה ונמצא רק אצלנו ואצל כולנו. רק במדינה הקטנה והאהובה הזו. כמה אהבה יש למדינה. כמה אהבה יש לחיילים שלנו. כמה אהבה יש לחיילים שלנו כלפינו.
תמשיכו לאהוב❤️
