04/09/2026
זה אחד הפוסטים הכי קשים שכתבתי בחיי, אבל אני חייבת לכתוב אותו. רק בשביל התקווה שיעזור לאדם אחד.
אלול הוא חודש של חשבון נפש וסליחות, וזה הזמן להפסיק לכעוס על מי שפגע בנו, גם אם הוא לא יידע על כך.
היה אדם קרוב אליי שפגע בי ובעוד אנשים והשאיר אחריו לא מעט כאב.
במשך שנים כעסתי עליו. חשבתי על מה שעשה, על העוול, על כל מי שנפגע ממנו, ועל התחושה שהוא איכשהו עוד יצליח להתחמק מהכול.
"אלוהים, תן לו את מה שמגיע לו, כי אני לא מסוגלת לזה", התפללתי.
שבועיים ויומיים אחרי אותה תפילה הוזעקתי לפגוש אותו במקום שמעולם לא הייתי בו, ואני מקווה שלא אצטרך לשוב אליו לעולם: בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל.
מה שראיתי שם היה ללא ספק אחד המראות הקשים ביותר שראיתי בחיי.
הוא היה קשור למיטה, אחרי טיפול בחשמל, מזיל ריר וחסר אונים.
עמדתי שם והסתכלתי עליו, ופתאום כל הכעס קיבל צורה אחרת.
לא הרגשתי ניצחון. לא שמחה.
אפילו לא סיפוק. רק עצב.
האיש הזה לא השתנה מאז. אבל אני השתניתי. הזעזוע הזה גרם לי לחשוב על היכולת של בני אדם להשתנות. על האפשרות לקחת כאב ולהפוך אותו למשהו אחר.
השבוע מצאתי את עצמי חושבת על זה דווקא כשעמדתי מול הקולוסיאום בכיכר אתרים בתל אביב.
במשך שנים המקום הזה היה מזוהה עם מועדון החשפנות פוסיקט, עם עולם של מין, לילה וחשיפה.
היום פועל בו מיזם חברתי ותרבותי שמנסה לעשות בדיוק את ההפך: לקחת מקום עם עבר מורכב ולהפוך אותו למרחב של אמנות, תרבות ועשייה חברתית.
במסגרת הפעילות במקום נערכים סיורים ומופעים שעוסקים בבדידות, אינטימיות, מיניות, חשיפה והסתרה. ובחלקם נשים שעבדו בעבר כחשפניות מספרות בעצמן את הסיפור שלהן ואת החוויות שלהן מתעשיית המין בישראל.
יש בזה משהו כמעט סמלי.
מקום שהיה מזוהה במשך שנים עם גוף חשוף, מקבל עכשיו מקום לסיפורים של הנשים שהיו חלק ממנו.
זו לא מחיקה של העבר. להיפך. זו היכולת להביט בו בעיניים, לזכור אותו, ללמוד ממנו ולבחור מה עושים איתו מכאן.
וזה אולי גם מה שאני מנסה לעשות עם הכעס שלי.
אני לא יודעת אם לסלוח פירושו לשכוח.
אני גם לא חושבת שסליחה פירושה להגיד שמה שנעשה לנו היה בסדר.
ממש לא!!!
אפשר לזכור את הפגיעה. אפשר להציב גבולות.
אפשר להתרחק ממי שפגע בנו.
ועדיין אפשר להחליט שאנחנו לא רוצים להמשיך לשאת אותו בתוכנו כי בסופו של דבר, הכעס הוא משא שאנחנו נושאים והאדם שאנחנו כועסים עליו אולי בכלל לא יודע שאנחנו עדיין סוחבים אותו איתנו לכל מקום.
אז בחודש אלול הזה אני מנסה לשחרר.
לא להצדיק.
לא למחוק.
ובטח לא לשכוח.
פשוט לשחרר.
לסלוח, במובן הכי עמוק של המילה,
