08/03/2026
הזמינו אותנו היום לחזור לשגרת עבודה ברוכה. ממש רציתי, אבל זה קצת בלתי אפשרי. מסגרות החינוך של הנכדים טרם נפתחו, אז הם בסביבות הבית, כי הממ"ד המשפחתי המשותף נמצא אצלי בבית, לכן להזמין את התלמידות שלי לשוב ולהתכנס כאן, היה קצת בלתי אפשרי.
אז מה כן התאפשר? לדחוף קצת את המזרון שהנחנו בחדר התפירה שלי עבור אחת מהמשפחות הצידה, להעיף את המגבות התייבשות משולחן הגזירה , להוריד חפצים ומשחקים שהצטברו מהשולחן עליו הצטופפו מכונות התפירה שלי, ועוד אי אלו פעולות מייצרות מרחב תמרון בטוח בסטודיו שלי, ולהתחיל לתפור. אחרי הכל, הוא תמיד היה המפלט הבטוח שלי ברגעים מתוחים וקשים לאורך השנים.
אז מה בתפריט היום? כריות לפיית השיניים עבור הנכדות. כמו שאמרה נכדתי הבכורה, " פיית השיניים פועלת רק אצל מי שמאמין" זה משפט חכם, ונכון להרבה תחומים, אז האמונה אצלנו היא שאם משאירים לפיה את השן שנפלה, מתחת לכרית, היא משאירה בבוקר המחרת באותו מקום ממש מתנה קטנה, או אם היא לא מספיקה, סכום כסף בשביל לרכוש מתנה
אצלנו זה קיבל פיתוח בדמות כרית קטנה, עם כיס. הכיס בשביל השן שלא תברח, והשן הלבנה המעוטרת, כדי לסמן לפיה שתדע במהלך מעופה איפה לנחות. אחרי הכל, לך תדע מה נוחת מהאויר בימים טרופים אלו, ומה מצב התעבורה בשמים.
העלילה מסתבכת כשהנכדה בת הארבע וחצי חזרה מביקור אצל רופא השניים, והודיעה בשמחה שהוא אמר שמתנדנדות לה כבר עשר שיניים, וצריך להתכונן.
סבתא, שכאשר היא חוזרת מרופא השיניים, והוא אומר ששן מתנדנדת קצת פחות שמחה, מיהרה להתחיל להכין את החומרים להכנת הכריות.
אז היום, בין הכל להכל, זה מה שיצא, ואני מרוצה.
אני לא מנותקת מהמציאות, אני מנסה להעסיק את עצמי, ובעיקר לשמור על השפיות והסבתאות
