28/09/2024
היום יום הולדת...
איכשהו השנה הזו לא נערכתי אליו. הוא פשוט הגיע ותפס אותי כמו שאני. רציתי לומר תפס אותי לא מוכנה אבל הבנתי שאני כבר מזמן לא בהכנות. אני כבר הגעתי.
לפני כמה שנים טובות, כשאימא שלי חצתה את גיל 60 שאלתי אותה אם היא לא פוחדת להזדקן.
היא הישירה אליי מבט וענתה בלי היסוס – לא !
אז שאלתי אותה: איך זה שהיא לא פוחדת והיא השיבה מבלי להתבלבל: שאם היא מביטה לאחור ויש לה על מה להתבונן ובמה להתגאות, אז הכול בסדר.
אני באותו הזמן לא הרגשתי שיש שם משהו ששווה להזדקן בשבילו.
עבדתי במקום עבודה שלא היה נכון עבורי.
לא הרגשתי שאני מממשת את עצמי.
הייתי רוויית פחדים, בעיקר מעצמי ומגורלי.
רווקה עטופה בענן של בדידות, מבלי לדעת מהי טביעת האצבע שאשאיר אחריי בעולם.
זו הייתה נקודת התעוררות בדרך.
התמרור שמתריע כי הגיע הזמן להתחיל לאסוף הישגים משמעותיים.
ימי הולדת תמיד היו מעין ימי תבוסה עבורי. מעין יום הדין בבית המשפט האישי שלי. נקודת מאזן של כל מה שהצלחתי לצבור בשנה שחלפה אל מול מה שקיוויתי. וזה כמעט תמיד לא הספיק...
אז נכון שהאביר בושש מלהגיע שנים לא מעטות, אך גם הייתי מאוד ביקורתית ובלתי סלחנית כלפי עצמי. "יכולת לעשות הרבה יותר טוב", "תראי את ### איפה היא ואיפה את"...
וכך גידלתי למופת את חרדת יום ההולדת שלי.
מאז חלפו כמה שנים. בגיל 39 השתתפתי בסדנת ויפסאנה, שארכה שבוע ימים. שבוע שבו הייתי רק עם עצמי. לא מדברים, לא פוגשים אנשים אחרים גם לא בעיניים, לא קוראים, לא מקשיבים לרדיו.
מקשיבים בעיקר פנימה, ואין לאן לברוח.
אי אפשר אפילו לצרוח כשמשתגעים כי זה נוגד את החוקים.
מצאתי את עצמי יושבת שעות על גבי שעות על כריות מנסה להתרכז בתוך המדיטציה, לא לתת מקום למחשבות, לאפשר לריק לנכוח והגוף, בעיקר צרח מכאבים ומחוסר מנוחה.
בחלק מהזמן התנהלה הויפסאנה כהליכה מדיטטיבית בתוך גבולות הקיבוץ,
הליכה כזו ללא מטרה, מבלי לדעת לאן, ובינינו – הרי לאן כבר יש ללכת?
עבור מי שהיה מסתכל מהצד נראה היה, כי במציאות לא קרה שם כמעט דבר ועם זאת – קרה כל כך הרבה.
יום הולדתי חל באותו שבוע.
לראשונה, אני נמצאת במקום בו אף אחד לא יודע שזה יום ההולדת שלי ומן הסתם גם אף אחד לא יידע.
בתרבות שלנו זהו יום מאוד מוחצן המקבל חלק ניכר מהמשמעות שלו מהסביבה החיצונית.
והפעם, זה היה יומולדת אישי, הסוד הפרטי שלי.
בסדנה הזו ולכבוד יום ההולדת הבנתי את המשמעות של להיות נוכחת.
אנחנו חיים בעיקר בעבר - מתרפקים על רגעי נוסטלגיה, געגוע או לחילופין שקועים בתחושת כעס או החמצה או שבורחים לעתיד: לפנטזיות או שמא לכמיהה או פחד מהעתיד לבוא.
אנחנו שוכחים את הרגע הזה ממש. וכמה זה התחדד לי בעיקר בשנה הזו.
חצי שנה אחר כך הגיע אבי.
ומאז שאנחנו יחד, היום הזה כבר לא מפחיד אותי יותר.
וכעת, בתחילתה של שנה חדשה וביום החגיגי הפרטי שלי, אני שמחה לומר שאני מביטה לאחור ויש לי כל כך הרבה במה להתגאות. ואני לא מדברת רק על ההישגים, אלא בעיקר על הדרך שעברתי. אפשרתי לעצמי לפגוש את הפחד, במקום לפחוד מפניו. על הדרך, רכשתי את האומץ לפחוד.
הבנתי שכל המכשולים שנתקלתי בהם ועודני נתקלת, הם רק בדיקה לראות עד כמה אני באמת רוצה ונחושה.
בחרתי שלא לוותר על עצמי וכנגד כל הסיכויים הגשמתי את עצמי ועדיין...
ביום הולדת זה אני רוצה לאחל לעצמי משהו שאיחלה לי חברה לשנה החדשה:
המשיכי להיות קרובה לעצמך, טובה לעצמך ולחיות את החיים בדיוק כפי שאת בוחרת.
אומרים שבעל יום ההולדת ניחן בסגולה לברך את מברכיו
אז אני רוצה לאחל לכולנו
שתהיה שנה שקטה ושפויה
בריאות איתנה והרבה סיבות לשמוח.
תודה לכל מי שעצר ובירך. פנים מול פנים, בטלפון, בכתב. המילים נכנסו כולן ללב והרחיבו אותו עוד יותר.
ועוד מילה לסיום, אנחנו רגילים, במיוחד בשנה הזו, להיות עם ובשביל אנשים שכואב להם או עצוב להם. אני חושבת שלהיות עם אדם בשמחה זה דבר חשוב לא פחות🙏
