25/06/2025
*English Follows*
לפעמים אני נופל לבור.
זה אותו הבור כל הזמן, אני מכיר את הבור הזה עשרות שנים.
ולמרות שזה בור עמוק וחשוך הוא מלא.
מלא בחוסר בטחון, שנאה עצמית, מחשבות שליליות, ערך עצמי נמוך, אי אמונה ועתיד שחור.
פעם הייתי נלחץ, הייתי בטוח שמשהו לא בסדר, הפחד והכאב היו בלתי נסבלים.
הכי פחדתי מהקרקעית של הבור, שכל המחשבות הרעות שלי יתגשמו,
ויגיע היום שאהיה זקן, ערירי ובודד, עני ומרות, מאוכזב ומובס, מרושש ומסכן.
ומתוך לחץ ישר חיפשתי פתרונות, פעולות שעלי לעשות כדי למנוע את העתיד הזה.
מחשבות אלו רק העמיקו את הבור, הן רק תידלקו את הפחד ואת משך הנפילה.
כל כך התרגלתי ליפול לבור הזה שכבר למדתי לקבל אותו כחלק מהחיים שלי.
הנה שוב נפלתי לבור, עוד כמה ימים זה יעבור ובנתיים אין מה לעשות תמשיך ליפול.
לאחרונה משהו השתנה.
הגעתי להבנה שבמקום לנסות למצוא פתרונות לפחד, אני צריך להפסיק להאמין לו.
במקום להגיב למחשבות האפלות, להטיל בהן ספק.
בהתחלה זה היה קשה, כי המחשבות נלחמו בחזרה בעוצמות גבוהות, אבל עם הזמן משהו התחיל להיסדק במעטפת ההגנה שלהן.
והיום כשאני נופל לבור, במידה וזיהיתי את הנפילה ואת הקולות הלוחשים אני ישר אומר לעצמי:
אל תקשיב ואל תאמין, אלו רק מחשבות.
ואז אני מגלה שהבור הוא מרחב אין סופי והנפילה היא בכלל תעופה ואני יכול לבחור לספר לעצמי סיפור חדש, סיפור שאני כותב, עם מחשבות חדשות וסוף אחר.
הפחד שעד עכשיו היה כוח כבידה וכל כך פחדתי להתקרב אליו הופך לדלק סילון,
שקצת שורף בתחת במידה הנכונה כדי להניע אותי קדימה בסיפור שאני כותב.
Sometimes I find myself falling into a familiar pit.
It’s the same pit each time, one I've known for decades.
Although it’s deep and dark, it’s filled with insecurity, self-hatred, negative thoughts, low self-worth, disbelief, and a bleak future. I used to panic, convinced that something was wrong. The fear and pain were unbearable. What I feared most was hitting the bottom of the pit—the day when all my worst thoughts would come true.
I worried I would grow old, lonely and alone, poor and sick, disappointed and defeated, broke and miserable. In my panic, I would immediately search for solutions and things to do to prevent that future. But those thoughts only deepened the pit, fueling my fear and prolonging the fall.
I became so accustomed to falling into that pit that I eventually accepted it as a part of my life. "Here I go again," I would think as I fell. I knew it would pass in a few days, and in the meantime, there was nothing to do but keep falling.
Recently, however, something has changed. I realized that instead of attempting to find solutions to my fears, I needed to stop believing them. Instead of reacting to the dark thoughts, I needed to question them. At first, this was challenging, as the thoughts fought back with full force. But over time, I began to chip away at their protective shell.
Now, when I fall into the pit and recognize the descent, I hear the whispering voices, and I immediately tell myself: "Don’t listen. Don’t believe it. These are just thoughts."
I’ve discovered that the pit is actually an infinite space, and the fall can be experienced as a flight. I can choose to tell myself a new story—one that I write—with new thoughts and a different ending.
The fear that once felt like gravity, something to be dreaded, has now become my jet fuel. It’s a slight burn in the right place, just enough to propel me forward in the story I’m creating.
