03/06/2026
בחופשת החג ישבתי בפארק. חברה שאלה אותי שאלה אחת, ופתאום הבנתי משהו שלקח לי שנים לזהות.
( https://www.youtube.com/watch?v=MMDyBfoQDVA )
לפני חמש שנים הייתי בפנים.
לא ברחוב, לא במרתף, בתוך קבוצה דתית מאוד מסוימת שיש שיקראו לה כת. פעמיים בשבוע נפגשים לאסיפות שם לומדים איך להתנהג, שלוש פעמים בשנה נפגשים לכינוסים גדולים, ספרי לימוד, נאומים, אתר אינטרנט מלא בחומר לימודי והמון המון אהבה - ממש אינפלציה של אהבה וחיבוקים. הכל נראה רגיל לחלוטין. שום דבר שנראה אלים. שום דבר שמשטרה הייתה מתערבת בו. רק קצב נורמלי של אדם דתי-מסור.
הבעיה הייתה שאני, שהייתי בפנים, לא הייתי מסוגל לראות עד כמה זה היה קיצוני. ולא רק אני. איש מסביבי לא יכול היה.
זה הפריים הכי חשוב שאני מצליח להעביר בכל הרצאה: זה לא נראה קיצוני. הכול הרגיש נורמלי.
ובאמת, אחרי שיחה עם חברה, הבנתי שיש לי שלוש סיבות שאני לא מפסיק לדבר על זה. וכל אחת מהן רלוונטית למישהו שונה לגמרי.
# # סיבה ראשונה - לעצמי
כשהתחלתי לדבר על זה בפומבי, זה עזר לי לראות את הדברים מהצד. זה עזר לי לפרוק את כל הרגשות והתחושות שהדחקתי.
הייתי שם. והייתי ממש פנאטי. הייתי ממש ממש קיצוני. ובדיוק בגלל זה אני יודע איך אנשים כמוני שעדיין שם מרגישים כלפיי. אני יודע בדיוק מה הם חושבים עליי. אני יודע מה צריכה להיות התגובה שלהם כי זה משהו שהיה אמיתי לי בדיוק כמו שהוא אמיתי עבורם. ובכל פעם שאני מדבר על זה, אני מקלף עוד שכבה של זה ממני.
זה הליך תרפויטי שאני עושה בציבור. וכן, זה לא פשוט. ועם זאת, זה חשוב.
# # סיבה שנייה - עבור אלה שעדיין שם
מאז שהתחלתי לפרסם, גיליתי משהו שלא ציפיתי לו: חלק מאלה שעדיין שם עוקבים אחרי בדממה.
כותבים לי בסתר. חלק מאלה שפונים אליי נמצאים שם עמוק, מפחדים לצאת, ולא יודעים אם בכלל יש לאן לצאת.
לשמחתי כבר עזרתי לכמה לצאת. אני לא יכול לפרסם שמות, וזה גם לא חשוב. מה שחשוב הוא שהאנשים האלה קיימים, ושהשתיקה הציבורית של אנשים כמוני זאת אחת הסיבות שיש שנשארים בפנים שנים נוספות.
# # סיבה שלישית - וכאן זה הופך לעניין שלכם, מנהלי הארגונים, החברות, אנשי חינוך ועוד
כשהייתי בפנים ורציתי לצאת, ניסיתי לחפש עזרה. לא היה אף אחד בישראל שמבין.
מצאתי כל מיני דפים בפייסבוק, קבוצות ברשתות אחרות. הכל באנגלית. אנגלית זה נחמד, אבל זה לא אותו דבר - זה לא שלי. מה שיוצאי כתות מישראל חווים, שונה ממה שיוצאים אמריקאים חווים. אולי אפילו שונה מאוד.
אז הבטחתי לעצמי שאם אצא, אני אבנה את זה.
ולמה זה רלוונטי אלייך, מי שעוסקת ב-HR, רווחה, חינוך או בריאות הנפש?
כי יכול להיות שיש לך עובד או תלמיד או מטופל אחד לפחות שנמצא בקבוצה כזאת בדיוק עכשיו. ואתם לא תחשדו ואולי לא תדעו איך לסייע.
לאחרונה צוטטתי ב-Ynet כמומחה לנושא הזה: "אינפלציה של אהבה". אנשים רבים פנו אחרי הפרסום. הם לא היו יוצאי הקבוצה. חלקם היו אנשי מקצוע ובני משפחה של מישהו שכבר 10-20 שנים נמצא בקבוצה זו או אחרת, ומחפשים איך לעזור.
# # למה הרצאה?
הסיבה שאני פונה לארגונים, ולא רק מסתפק בפוסטים, היא שכל מה שכתבתי כאן זה רק קצה הקרחון.
בהרצאה של שעה אני עוצר את הרגע ההוא: איך זה מרגיש מבפנים, איך זה נראה מבחוץ, ואיך מזהים את ההבדל. אחר כך אני מראה לך, באמת מראה, את הסימנים שהכי קשה לתפוס: הסימנים שאף אחד לא רואה כי הם נראים נורמליים. גם בקבוצות "רכות" כמו חלק מתנועות חינוכיות, ארגוני סיוע, ואפילו אצל קואצ'רים מסוימים.
המטרה שלי בכל הרצאה היא לתת לאיש המקצוע, להורה, או לחבר — את הכלי לזהות ולהתערב בזמן.
# # הזמינו אותי להרצות בארגון שלכם
נדבר לפני כן ותקבלו הרצאה שמותאמת לסוג הקהל שלכם:
- משאבי אנוש ורווחה תעסוקתית: איך לזהות עובד שמראה סימני מצוקה ולא יודע איך לקרוא לזה
- חינוך ויועצות חינוכיות: סימנים אצל נערים ונערות שנקלעו לקבוצה, ואיך לדבר עם ההורים
- בריאות הנפש ופסיכולוגיה: הקליינטית שלך משחזרת תבניות שאתה לא מזהה? יכול להיות שזה זה
- משרדי ממשלה ושלטון מקומי: הזרקור הציבורי על הנושא גבר השנה, ואתם תיתקלו בזה יותר
לפרטים והזמנת הרצאה: https://nissimcults.com (דרך הטופס) או בהודעה ישירה אליי כאן בלינקדאין.
מרגישים שזה פחות רלוונטי אליכם? בבקשה תעבירו הלאה. מי יודע למי תוכלו לסייע בשיתוף המאמר. אם אתם מכירים מנהלת רווחה, יועצת חינוכית, פסיכולוג, או מנהלת HR שזה היה יכול להיות מועיל לה, אנא שתפו. זה לוקח 10 שניות והיא אולי תזכור את ההעברה הזאת כי היא תקבל פניה שתשנה את כל הקריירה שלה.
המסכים בלינקדאין מלאים בתוכן עסקי. הפוסט הזה לא כזה. הוא נראה כמו פוסט אישי, וזה מכוון.
---
זה לא נראה קיצוני. הכול הרגיש נורמלי. וזה בדיוק הסיכון.
ניסים נחום | יוצא קבוצה בעלת מאפייני כת ומרצה לארגונים | (https://nissimcults.com)
הרבה פעמים שואלים אותי למה אני עושה את זה בכלל. שאלה טובה. הרי כשאנ...
