20/05/2026
אני קיבוצניקית. למרות שכבר מזמן לא באמת, במהות שלי אני עדיין ולתמיד קיבוצניקית.
חג השבועות, או כמו שקראנו לו בקיבוץ - “ביכורים” (במלעיל), היה אחד החגים הקסומים שזכורים לי מילדותי. אחר הצהרים בגן הילדים היתה תכונה חגיגית במיוחד, ה”רכבת” שהיתה בנויה מארגזי העץ של התפוזים בפרדס ומחוברת לטרקטור הגדול, כבר חיכתה לנו מקושטת מחוץ לגן.
בכל ארגז הותקנו ספסלים קטנים בהם ישבנו צפופים ונרגשים. ה”מטפלות” בגן הלבישו אותנו בחולצות לבנות ולכל ילד הוכן טנא קטן ומקושט וזר פרחוני לראש. כך, עשרות ילדי הגנים של הקיבוץ הגיעו לטקס ביכורים, שנערך תמיד בשדה חרוש, בו נבנתה במה ענקית מעוצבת בסמלי החג, ומולה עשרות רבות של שמיכות שפרסו המשפחות. “סלינו על כתפינו, ראשינו עטורים” לא היה רק שיר שלמדנו בגן , זו הייתה חוויה חיה ונושמת. הסלים היו מלאים בביכורים, הפרחים קישטו את ראשינו, והלב התמלא התרגשות ושייכות. כולם היו חלק מהחג – ילדים, הורים, צעירים, ותיקים – קהילה אחת שחוגגת את הקשר לאדמה ולעבודה המשותפת.
היום, אני מרגישה עד כמה החיבור הזה השתנה, וכמה הוא חסר. העולם נעשה מהיר יותר, דיגיטלי יותר, ולעיתים גם בודד יותר. תחושת היחד הטבעית לא תמיד קיימת, ועל זיכרונות המפגש הפשוט בשדה או על הדשא, בבריכה או בשבילים, נותר רק להתרפק. ובכל זאת, דווקא מתוך השינוי הזה, מתחדדת בי ההבנה עד כמה חשוב לייצר ולשמר רגעים של חיבור. אני מוצאת את עצמי מחפשת דרכים להחזיר מעט מאותה תחושה, לעצור, להיות נוכחת, ליצור מפגשים אמיתיים עם אנשים, להרגיש חלק ממשהו גדול.
חג השבועות עבורי הוא לא רק זיכרון נוסטלגי, אלא תזכורת: לקחת את “הסל” ההוא, המלא בערכים של פשטות, קהילה ושייכות, ולשאת אותו גם בתוך החיים המודרניים. אני כבר רחוקה מהשדות של פעם, אבל יש לי ולנו הזדמנות לבחור מחדש בחיבור לאנשים שסביבנו, למסורת, וגם לעצמנו. וכשאנחנו עושים זאת, אפילו לרגע, נדמה שאותו שיר ישן ממשיך להתנגן בתוכנו, סלינו על כתיפנו ראשינו עטורים, לא רק בפרחים, אלא בעיקר במשמעות.
ביכורים (במלעיל) שמח.
* בתמונות: אבא שלי ז”ל , המבוגר המלווה ברכבת הילדים. ואני, בת ארבע וחצי. צילום: ולטר ליפמן ז”ל, הצלם המיתולוגי של גבעת ברנר.@ #
Adi Edry Azran
