04/08/2025
טרטה פתח לי את הדלת לסטודיו היפה שלו עם הדלת הירוקה בנוה צדק ברגליים יחפות, כשטושטוש הכלב לצידו.
לא זכר מי שלח אותי, אבל אמר שהתקבלתי.
המשימה הראשונה היתה לצלול למגירות האפורות, לחפש דימויים לספר ׳איפה היינו ומה עשינו׳. הגדלנו והקטנו דימויים בזירוקס, הדבקנו לצידם טקסטים מודפסים על ברומייד.
אני הייתי העכבר כשהניח את הטיפוגרפיה על האקדח בפוסטר הנבואי ‘Happy New Fear’.
בבוקר שאחרי רצח רבין נכנסתי לסטודיו והיה שם שקט מצמית, כשטרטה צבע דיוקן של רבין מכרזה מוקדמת באדום וכתב בגיר ירוק ׳צבר׳. הכרזה הודפסה על שער עיתון העיר.
וכל שבוע היתה התגובה השבועית של ׳העיר׳. ׳מה נשתנה׳. כלום. את כולם אפשר לחזור ולהדפיס מחדש היום. הוא ראה הכל רגע לפני כולם.
כל פינה בסטודיו היתה כמו חנות ממתקים, כל פעם שנסע לבצלאל הייתי מנצלת את הרגע למצוא במגירות הפתעות חדשות וזה אף פעם לא נגמר.
והספרים השחורים. כשחזר מחו״ל או סתם. תמיד היו שם, מסקרנים, לפעמים פתוחים. ספרי היסטוריה, תיבות אוצר.
הערצתי אותו, אבל גם פחדתי, ניסיתי לעקוב, לתת משלי. לא בטוחה שהבנתי הכל לעומק, בדיעבד הייתי שם, אפשר להגיד, בחתיכה של תקופה.
ואז מלא שנים של נתק. עוקבת מרחוק
מבינה כמה הוא השפיע על הדרך שחשבתי, על האסטתיקה, על בחירת הדימויים, על הכבוד למילה, לתרבות, על הטיפוגרפיה, על הדייקנות.
בשנתיים האחרונות חזרתי לבקר, הוא כבר היה עייף, פחות דוקר, מפוייס, כבר לא מפחיד, יותר אבהי, שמח לכל ביקור.
הבנתי שהרגעים האלא לא יחזרו, הרגשתי שזכיתי בכל רגע ששיתף, פתח ספרים ונתן הצצה למחשבות, לסקיצות, למאחורי הקלעים של הפוסטרים שמופיעים בספר האדום. וצייר וצייר וצייר, תמיד ספר חדש פתוח וקופסא מלאה בטושים לידו.
היו לי מלא מחשבות לאיך הייתי רוצה לאצור את הרגע, לשמור, לתעד. לא הספקתי. לא מספיק.
ועצוב.
ונשאר געגוע לקול של טרטה, למילה. לאמירה הברורה, החדה, הצברית, הכנה, הכל כך חסרה פה.
ונגמר.
כמו ספר שחור שנסגר ב׳תם ונשלם׳.
